עובדיה מהסביח מסדר לי חניה

סופהשבוע האחרון היה חוויה מדהימה המומלצת בחום לכל מי שתלאות היומיום הצליחו להשכיח ממנו את התחושה הנפלאה של חופש, ובעיקר לאלו שיש להם ילדים קטנים ולאחרונה לא מצאו זמן איכות אמיתי לזוגיות.

את ההפתעה, בהא הידיעה, סיפק דווקא מישהו מאוד לא צפוי – עובדיה מהסביח של עובדיה. או – אז מה היתה ההפתעה הכל כך גדולה ?? ובכן, ביום שישי האחרון החלטנו שגית ואני שנלך להסתובב קצת בת”א. באותו בוקר עוד היינו בשרתון סיטי טאוור ברמת גן, ובקושי הספקנו להכנס לת”א. הגענו לג’ולס לדירה להניח את הדברים שלנו, הכנו תיק והיינו בטוחים שהנה אנחנו יוצאים לדרך.  אבל לתל אביב חוקים משלה ובעיקר בעיות חניה משלה. פה אסור להחנות ושם מותר רק בבוקר או רק בערב. עד שכבר מצאתי כחול לבן התברר לי שב 17:00 אני חייב להזיז את האוטו כי אחרת יגררו לי אותו. בקיצור – נהיה סיוט למצוא חניה ליד ג’ולס והחלטנו שניסע לכיוון קינג ג’ורג’ ושם נסתדר.

הגענו לקינג ג’ורג’ בסביבות השעה 13:30, ובפניה ימינה לרחוב רשי אני רואה כחול לבן שכאילו חיכה רק לי. אני מבסוט עד מעל לראש, מחנה את הרכב וכדי להיות בטוח שגם אמצא את האוטו באותו המקום, נכנסתי לחנות הסמוכה על מנת לברר שאכן אינני צריך לשים תו חניה. לגברת לא היה מושג אבל היא הציע שאשאל ממול – את עובדיה מ”הסביח של עובדיה”. אני יוצא מהחנות והנה לקראתי פוסע איש יקר (בדיעבד – מסתבר שזהו עובדיה). מבלי שאומר מילה הוא מציע להזיז את הרכב שלו, העומד בחניה הסמוכה לשלי – על ‘אפור’ על מנת שאוכל להחנות במקומו, בעוד הוא יעבור להחנות על הכחול לבן, כי כתושב האזור הוא אינו זקוק לתו חניה שם.

הייתי בהלם. עד היום כל מה ששמעתי על חניה בת”א היו סיפורי זוועה והנה פתאום מגיע עובדיה וברגע אחד מעלה את קרנם של תושבי תל אביב בעיני.  בראוו.

בקיצור – לא יודע איך הסביח של עובדיה, אבל אם בא לכם ואתם באזור – כנסו ותוכלו אצלו סביח. אם לא בשביל הטעם אז סתם בגלל שהוא אחלה גבר.

יש לי מצלמה חדשה ליום ההולדת ה-40

לא, אני עוד לא בן 40, אבל החלטתי להתחיל את החגיגה מעט לפני הזמן.

כבר המון זמן שבא לי להתפנק עם איזה גאדג’ט חדש, ומלצמה היתה על הכוונת. יקירתי פירגנה מכל הלב ואני קניתי לי מצלמה – קנון 450D.

אך אך אך, איזה תענוג צרוף. כבר אתמול בקושי והחזקתי את עצמי. הידיעה שהיא ברמת גן דיגדגה לי באצבעות כבר משעות הצהרים, אבל כדי שלא אצטייר כילדותי מידי – התאפקתי.

הנה הגיע היום. המצלמה הגיע בבוקר ומיד הוכנסו בטריות לטעינה. בבית כבר יכולתי לבצע ניסוי כלים.

עדשה קבועה 50 מ”מ. תתרשמו לבד.

הפחד מטיסות

טיסות מבחינתי , הפכו להיות דבר מאוד מפחיד בשנים האחרונות. התחושה הלא נעימה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי נוסכת בי חוסר ביטחון מיותר. ברוב הפעמים נאי נאלץ להפגין קור רוח, על גבול האדישות כמעט, אבל זה רק בגלל שאישתי יקירתי היא זו הניצבת מולי, והיא מחצינה את פחדיה במלוא עוצמתם. איכשהוא,מיד אני חש צורך לגונן ולשכנע שהכל בסדר.

השבוע יצא לי להרהר בטיסה 774 שנעלמה לה בדרכה מריו לפריז. באותו יום הגיעו להם הנוסעים של אותה טיסה לשדה התעופה, חלקם שמחים לקראת החופשה בפריז וחלקם מחייכים מאוזן לאוזן לאחר החופשה בריו. חלקם מבוגרים שכבר חוו חוויה או שתיים בחיים וחלקם קצת יותר צעירים, רק לא מזמן הכירו מישהו להתאהב בו או שהתחתנו לא מזמן. לאיזה זוג לבטח נולד ילד ראשון, עם כל האושר והשימחה שלבענין. וחלקם גם היו ילדים קטנים, עם התמימות המדהימה של ילד. מאושרים עד השמים מלטוס ומה שבטוח – הם לא חשבו לרגע על משהו פסימי.

הרגע ההוא

ברגע מסויים אחד הבינו כולם שמשהו מאוד לא טוב קורה. חושך מוחלט. בלאגן אינסופי צרחות וצווחות בערב רב של קולות וללא ספק, אנדרלמוסיה מוחלטת. על מנת להפנים עד כמה זה מחריד, אם לחשוב לרגע כמה זמן זה נמשך:

• המטוס טס בגובה של 30 אלף רגל, שזה 10 ק”מ
• כוח המשיכה הוא 10 מטר בשניה, וזה גם קצב הנפילה של המטוס.
• מה שאומר שהם נפלו במשך 1000 שניות.
• 1000 שניות זה קצת יותר מרבע שעה!!!

היה להם, לכולם, 15 דקות תמימות לצאת מדעתם ולצפות למותם.אז היום, בעודי עולה לטיסה לפולין, חשבתי לי על המשפחה הנפלאה שלי, על החיבוק האחרון רגע לפני הכניסה לאוטו, על שיחת הטלפון האחרונה כדי להגיד לילה טוב לעידו, לתמר ולאורי… וגם על החיבוק הגדול שיקבל כל אחד מהם כשאחזור הביתה.

מתח התרגשות אהבה וגאווה לאומית – המשפחה כולה עם נבחרת הדיוויס

גם בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי על החוויה הכל כך נהדרת שזימנה לי נבחרת הדיוויס של ישראל בטניס.

השבוע, בעודנו בוהים בשעות הערב  בטלביזיה, הגענו (בטעות) לערוץ 5 ששידר את המשחק החמישי בהתמודדות של נבחרת הדיוויס מול שבדיה.

כבר הינו אחרי הנצחון של דודי סלע על יוהנסן, והמצב 2-2. עכשיו נשאר להראל לוי לגמור את המלאכה, אבל איך שנראה וינסיינה יומיים קודם מול דודי, המשימה צפויה להיות קשה מאוד. אחרי כמה דקות, אני מגלה להפתעתי שאנחנו עדין באותו הערוץ ובבית עדין מתנגן לו השידור מהטניס.

אני מסתכל ימינה ורואה את עידו ואורי מול המרקע. מסתכל שמאלה  ורואה את שגית גם כן מול המרקע. מאחורי אני מרגיש את תמר נשענת עלי ועל פי קולות השמחה והעצב אני יודע שגם היא מביטה בטניס. ישבנו כל הערב, משפחה שלמה ועודדנו את הנבחרת בקולי קולות. אני צעקתי, את עידו זה הצחיק ואת תמר שימח, אבל היה תענוג גדול לצפות במתח בכל נקודה, עד הסוף.

אז תודה ענקית לכם, דודי הראל אנדי נועם ואמיר, לא רק על הנצחון הכייפי והכבוד הגדול שהבאתם לנו, אלא גם תודה פרטית קטנה על החוויה המשפחתית הנפלאה.

לתמר יש חגורה סגולה

אני עצמי חובב ספורט. מאוד מאוד אוהב את ההתעסקות בספורט, את התחרות לנצח, את תחושת הניצחון ובעיקר כשהיא מגיעה אחרי מאמץ גדול. ספורט קבוצתי מדבר אלי הרבה יותר והכדורסל הוא כיום זמן מקודש עבורי. מאוד מאוד קיוותי שאצליח להחדיר בילדים את האהבה הגדולה לספורט, את הרצון לנצח (אם כי לא בכל מחיר) ואת היכולת להתאמן, להתמיד ולהשתפר תוך כדי שהם מתאמצים. יום חמישי האחרון (אתמול) היה אירוע מכונן מהבחינה הזו. לראשונה חוויתי התקדמות של אחד הילדים בתוך ענף ספורט בו הוא מתאמן.

זה כבר כמה חודשים שתמר בחוג ג’ודו. להבדיל מאחיה הגדול, עידו, היא הרבה יותר בענין, מתמידה ומשקיעה, מביעה איכפתיות רבה ובעיקר מאוד מאוד נהנת.

אתמול היא עברה מחגורה לבנה לחגורה סגולה.

חיכינו לטקס מאוד. אני באופן אישי מאוד התרגשתי. למרות שהבוקר בעבודה התחיל בצורה נוראית וגם המשך היום לא היה מאותם דברים שרוצים לזכור, כל הזמן התרוצצה בי המחשבה שאני חייב להגיע לטקס מעבר החגורה. הטקס עצמו היה אומנם אכזבה מסויימת. קצר מאוד/מידי וללא תוכן אמיתי (מה הבעיה לעשות טקס עם כמה תרגילי ג’ודו יפים? אולי לתת לילדים להציג קצת את מה שלמדו?!) אבל מה זה חשוב – הילדה פשטה את החגורה הלבנה וזכתה להחגר בחגורה סגולה. אח”כ היא גם באה להשוויץ בפני שהיא דילגה על שלב של חגורה סגולה-לבנה (וואו!!).

בחוץ עוד הספיקה אימא אחת לספר לי שתמר כל הזמן אומרת לה שהיא “לוחמת אולימפית”.

ילדה שלי – אני רק יכול לבקש ממך שלא תפסיקי לחלום (ולהתאמץ).  מי שלא חולם לא מגיע אף פעם לפיסגה.

 

המלחמה ואנשי הכיפות הסרוגות

לא לגמרי ברור לי אם זה רק נדמה לי או שאכן כך, אבל הצילומים מהמלחמה נראים כאילו הם מלאים בחברה צעירים עם כיפות סרוגות על הראש. בצילומי הכוחות בשטח נדמה שרואים אותם, עם הכיפה או הציצית, בכל פינה. בלוויות רואים אותם בהמונים, ולצערי הרב, חלקם בקרב הנופלים נראה גדול בהרבה מחלקם באוכלוסיה.

בראשי עברה מחשבה שמאז שהורדתי את הכיפה בעצם הגדלתי את סיכויי לחיות….

אני יודע שהיא אינפנטילית, נטולת כל בסיס לוגי ו/או מתמטי – אבל היא עברה שם בראש…

Protected: breaking walls

ערב ראש השנה תשס”ט

הנה מתחיל לו חודש של חגים ואנחנו צפויים להמון חופש (כי רוב החגים השנה ‘נופלים’ על אמצע השבוע), ולהמון אוכל (כי ככה זה ישראלים בזמן שהם חוגגים).

כבר אמר פעם איש חכם בנסיונו להגדיר חג יהודי – “ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל!.”

אנחנו המשפחה, כהרגלנו בקודש בשנים האחרונות, התכנסנו לתמונה משפחתית. מעין מנהג שאנחנו נוהגים פעמים בשנה – בערב ראש השנה ובערב פסח.  רגע לפני שאנחנו עוזבים את הבית לסעודת החג אנחנו מתכנסים כולנו על הספה הארוכה בסלון ביתנו ומצטלמים.

הנה כמה תמונות מהשנה. הבלוג המשפחתי מכיל תמונות משפחתיות משנים קודמות.

ילד אקסטרים

אני מתחיל להרגיש איך זה לטפל בילד היפר אקטיבי.

שבת בוקר (יום יפה), בקושי 05:30 והבית מתעורר. עידו ותמר החליטו לקום מוקדם מהרגיל והטלביזיה בקולי קולות. לא עברה 1/2 שעה ואורי יקירנו גם הוא מתעורר. אם עד עכשיו עוד יכולנו לחשוב על להשאר במיטה הרי שברגע זה ממש נגוזו חלומותינו.

אורי אמנם רק בן שנה וחמישה חודשים, אבל כבר 8 חודשים שהוא הולך. מאז גיל שנה שהוא מטפס על כל מה שאפשר, כולל כיסאות שולחנות שידות וכל מה שמגיעה לו עד לגובה הצוואר בערך.  אז אחרי בקבוק חלב ומעט קורנפלקס, כשהשעון בקושי מגרד את השעה 07:00, הילד חובש קסדה והוא מוכן לצאת לטיול. על מנת שלא יהיה ספק מה מתוכנן לנו, אורי מתעקש להסתובב בבית עם הקסדה על הראש וככה זה נראה

הבוקר המשיך עם יורה בצורה של מבול מטורף שנמשך כמה דקות ולאחריו עובר יקירנו בין כל השלוליות בחצר ודוגם אותן אחת אחת בבדיקת איכות המים. לא יודע למה דוקא את זה הוא החליט ללמוד מצילי.

ואם זה לא מספיק, אז הזאטוט דואג לעבור ולשתות גם מהתחתיות של חלק מהעציצים.

כן כן, שבת רגועה מאוד עברה עלינו…

ניו יורק, ניו יורק

בעלי היקר, זה זמן מה שאני רוצה לכתוב לך את הכתוב מטה, היה קצת לחץ של עבודה, ילדים וגם בוא נודה, לא ידעתי איך להכנס לדף העריכה..בושה.

נתחיל ב”תודה רבה” תודה על ההקשבה, האכפתיות ההתעניינות והרצון לרצות אותי, כבר הרבה זמן שאני “חופרת” לך על זה שאנחנו לא מבלים יחד, רק אנחנו. והנה הגיעה ההזדמנות וקפצת עליה, והופ אחרי שבוע מצאת את עצמך בניו יורק בכנס, ושבוע אח”כ גם אני הצטרפתי לשבוע ניו יורקי משגע.

אז אין לי מה לפרט ולספר כי חווינו את אותן חוויות ונהיננו מאוד. נשאר לי רק להגיד לך , ציפי, שאין כמוך בעולם בשבילי, אתה יחיד ומיוחד, אופטימיסט נצחי שכמוך . בזכותך, אני מאמינה, נספיק הכל. לחיי החלומות שבדרך.