אורי, היום בן שנתיים ושמונה לא הצליח להגות את האות רייש. יום אחד שחזרנו מהגן הוא הביט בי במבט נוגה ואמר שמייקי הגננת אמרה שהוא לא יודע להגיד “אש”, רייש כמובן.
באותו אחר הצהריים ישבנו והגינו את האות רייש במשך שעתיים, עוד באותו יום האות רייש פשוט יצאה לה ולא סתם רייש אלה מן רייש גרונית מתגלגלת ודגושה.
רררררררררייייש………
מהיום הוא כבר כמעט ולא מפספס, שקלנו אפילו לשלוח אות לקורס קריינות רדיו.
מלך העולם.

52 ימים של השרדות בפליפינים בתתנאים לא תנאים התכנסו להם לערב מלא התרגשות מצידו של עידו, שכבר יום יומיים קודם הודיע כבל עם ועדה ש “הוא נששאר לראות מי ינצח בהשרדות”.

נו טוב, שיהיה. אני כהרגלי ניגשתי להרדים את אורי. באותו הערב, מסיבה לא ברורה זה לקח לי קצת יותר מהרגיל ובנתיים עידו, תמר ושגית בסלון מול הטלביזיה והישרדות.

כשאני הגעתי כבר לא נשאר הרבה חוץ מלהנציח את הרגע (וללכת לשחק פוקר בשקט)

לאחי היקר, חיים זהבי, יש מזה שנים רבות תאטרון בשם תאטרון החצר. בתאטרון ובהפקות השונות בו שותפים גם צביקה שוורצברג ואלי דור חיים. התאטרון מעלה הצגות שונות בעיקר בנושא בטיחות בדרכים כגון ‘הכדור של אבריימי’ או ‘התנגשות חזיתית’.

בהצלחה חברים

באחד מימיי הקיץ לפני כ-3 שבועות יצאנו אורי ואני לגינה להשקות.

הזאטוט הזה לא יכול לעבור ליד צינור מים ולא להטפל אליו. מיד הוא חייב להחזיק, רק הוא ממלא את הגומות ומשקה את הפרחים וכמובן אם אפשר על הדרך גם קצת שטויות – בכלל נהדר.

הסתכלתי עליו וישר חשבתי על המצלמה.

תהנו

[View with PicLens]

ערב יום כיפור הגיע ואיתו הצעה מפתה מגבי ולאה – הם מארגנים סיור סליחות בירושלים למשפחה וחברים. האמת, לא היה יותר מידי מה להתלבט – החלטנו מהר מאוד שאנחנו בענין וכל שנותר היה למצוא פתרון לוגוסטי לילדים.
במוצאי שבת בשעה 23:00 נפגשנו עם עוד כמה דודים ליד העיריה בחדרה שם חיכה לנו אוטובוס. בדרך לירושלים עצרנו בכוכב יאיר על מנת לאסוף קבוצה נוספת של חברים וכמובן את משפחת פרץ היקרה שאירגנה את האירוע.
עלינו לירושלים דרך 443, הישר אל הפינה המערבית של החומה בואכה שאר האשפות. יררדנו מהאוטובוס והצטרפנו אל המוני בני ישראל המשוטטים בירושלים. הסיור עצממו התמקד בשני מקומות. הראשון הוא כמובן העיר העתיקה, אליה נכנסנו מער ציון, עברנו בקבר דוד המלך ובעוד מספר בתי כנסת ואתרים שונים בתוך הרובע היהודי עד לסיומו של הסיור בכותל המערבי. היער העתיקה מלאה באנשים, ברובם בני נוער, אשר רובם ככולם או בדרך אל הכותל או בדרך מהכותל. הרחובות צפופים מאוד ובחלק מהם ממש קשה ללכת מרוב בני אדם. רחבת הכותל כמובן שצפופה עד מאוד (וגם בגלל זה ויתרתי על התענוג של להתקרב לאבנים). השני באתרים היתה השכונה הבוכרית אליה נכנסנו לקראת תחילתם של הסליחות. קיבלנו סקירה נחמדה מגבי על ההיסטוריה של המקום, על מבנים מיוחדים ועל השינויים שהתרחשו בשכונה במהלך המאה האחרונה. בהחלט אתר פחות שיגרתי. סה”כ היה כייף גדול. וחוויה מאוד מיוחדת. באופן אישי זו גם היתה הזדמנות לאתגר מעט את המצלמה החדשה…
הנה כמה דוגמאות

[View with PicLens]

ב17.8.09 חגגה תמר את יום הולדתו השישי, בבית הוריי בחדרה. עידו, תמר ואורי מבלים שם כבר 3 ימים מלאים כולל לילות, וגם אנחנו הגענו עם עוגת שוקולד מפוארת לציון הארוע המרגש. בזמן כיבוי הנרות, קראנו לתמר לבקש משאלה, והיא ביקשה את אחת המשאלות הכי מרגשות ששמעתי מעולם: היא ביקשה שבעלה יהיה “יפה” כמו אבא שלה” ,(ולא במשמעות הפשוטה והברורה של המילה), ואני חשבתי לעצמי שזו אחת המשאלות הכי יפות ומרגשות ששמעתי מאודי. אבא שלה, הידוע בכינויו “יפה” כנראה עושה את הדברים כמו שצריך.  ילדה בת 6 יכולה לבקש את הירח, אבל היא ביקשה אותו.

מוזר, אבל לאחרונה התחלתי לשים לב ליותר ויותר תנועה של גולשים באתר. הגעתי לזה במקרה כשבדקתי משהו באתר של ‘פיטנגו’ – סטודיו לעיצוב גרפי אותו מנהלות ומפעילות שגית וענבר. שמתי לב שיותר ויותר אנשים מחפשים את המילה ‘זהבי‘ בגוגל ומסתבר שהאתר שלנו מדורג בדף הראשון.

עכשיו נשאלת השאלה אם יש מה לעשות עם הדבר הזה, הן באתר המשפחתי שלנו הזהבים ו/או באתר של פיטנגו.

בוא ניתן לזה קצת זמן לפני שנקבל החלטה לשנות

סופהשבוע האחרון היה חוויה מדהימה המומלצת בחום לכל מי שתלאות היומיום הצליחו להשכיח ממנו את התחושה הנפלאה של חופש, ובעיקר לאלו שיש להם ילדים קטנים ולאחרונה לא מצאו זמן איכות אמיתי לזוגיות.

את ההפתעה, בהא הידיעה, סיפק דווקא מישהו מאוד לא צפוי – עובדיה מהסביח של עובדיה. או – אז מה היתה ההפתעה הכל כך גדולה ?? ובכן, ביום שישי האחרון החלטנו שגית ואני שנלך להסתובב קצת בת”א. באותו בוקר עוד היינו בשרתון סיטי טאוור ברמת גן, ובקושי הספקנו להכנס לת”א. הגענו לג’ולס לדירה להניח את הדברים שלנו, הכנו תיק והיינו בטוחים שהנה אנחנו יוצאים לדרך.  אבל לתל אביב חוקים משלה ובעיקר בעיות חניה משלה. פה אסור להחנות ושם מותר רק בבוקר או רק בערב. עד שכבר מצאתי כחול לבן התברר לי שב 17:00 אני חייב להזיז את האוטו כי אחרת יגררו לי אותו. בקיצור – נהיה סיוט למצוא חניה ליד ג’ולס והחלטנו שניסע לכיוון קינג ג’ורג’ ושם נסתדר.

הגענו לקינג ג’ורג’ בסביבות השעה 13:30, ובפניה ימינה לרחוב רשי אני רואה כחול לבן שכאילו חיכה רק לי. אני מבסוט עד מעל לראש, מחנה את הרכב וכדי להיות בטוח שגם אמצא את האוטו באותו המקום, נכנסתי לחנות הסמוכה על מנת לברר שאכן אינני צריך לשים תו חניה. לגברת לא היה מושג אבל היא הציע שאשאל ממול – את עובדיה מ”הסביח של עובדיה”. אני יוצא מהחנות והנה לקראתי פוסע איש יקר (בדיעבד – מסתבר שזהו עובדיה). מבלי שאומר מילה הוא מציע להזיז את הרכב שלו, העומד בחניה הסמוכה לשלי – על ‘אפור’ על מנת שאוכל להחנות במקומו, בעוד הוא יעבור להחנות על הכחול לבן, כי כתושב האזור הוא אינו זקוק לתו חניה שם.

הייתי בהלם. עד היום כל מה ששמעתי על חניה בת”א היו סיפורי זוועה והנה פתאום מגיע עובדיה וברגע אחד מעלה את קרנם של תושבי תל אביב בעיני.  בראוו.

בקיצור – לא יודע איך הסביח של עובדיה, אבל אם בא לכם ואתם באזור – כנסו ותוכלו אצלו סביח. אם לא בשביל הטעם אז סתם בגלל שהוא אחלה גבר.

לא, אני עוד לא בן 40, אבל החלטתי להתחיל את החגיגה מעט לפני הזמן.

כבר המון זמן שבא לי להתפנק עם איזה גאדג’ט חדש, ומלצמה היתה על הכוונת. יקירתי פירגנה מכל הלב ואני קניתי לי מצלמה – קנון 450D.

אך אך אך, איזה תענוג צרוף. כבר אתמול בקושי והחזקתי את עצמי. הידיעה שהיא ברמת גן דיגדגה לי באצבעות כבר משעות הצהרים, אבל כדי שלא אצטייר כילדותי מידי – התאפקתי.

הנה הגיע היום. המצלמה הגיע בבוקר ומיד הוכנסו בטריות לטעינה. בבית כבר יכולתי לבצע ניסוי כלים.

עדשה קבועה 50 מ”מ. תתרשמו לבד.

טיסות מבחינתי , הפכו להיות דבר מאוד מפחיד בשנים האחרונות. התחושה הלא נעימה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי נוסכת בי חוסר ביטחון מיותר. ברוב הפעמים נאי נאלץ להפגין קור רוח, על גבול האדישות כמעט, אבל זה רק בגלל שאישתי יקירתי היא זו הניצבת מולי, והיא מחצינה את פחדיה במלוא עוצמתם. איכשהוא,מיד אני חש צורך לגונן ולשכנע שהכל בסדר.

השבוע יצא לי להרהר בטיסה 774 שנעלמה לה בדרכה מריו לפריז. באותו יום הגיעו להם הנוסעים של אותה טיסה לשדה התעופה, חלקם שמחים לקראת החופשה בפריז וחלקם מחייכים מאוזן לאוזן לאחר החופשה בריו. חלקם מבוגרים שכבר חוו חוויה או שתיים בחיים וחלקם קצת יותר צעירים, רק לא מזמן הכירו מישהו להתאהב בו או שהתחתנו לא מזמן. לאיזה זוג לבטח נולד ילד ראשון, עם כל האושר והשימחה שלבענין. וחלקם גם היו ילדים קטנים, עם התמימות המדהימה של ילד. מאושרים עד השמים מלטוס ומה שבטוח – הם לא חשבו לרגע על משהו פסימי.

הרגע ההוא

ברגע מסויים אחד הבינו כולם שמשהו מאוד לא טוב קורה. חושך מוחלט. בלאגן אינסופי צרחות וצווחות בערב רב של קולות וללא ספק, אנדרלמוסיה מוחלטת. על מנת להפנים עד כמה זה מחריד, אם לחשוב לרגע כמה זמן זה נמשך:

• המטוס טס בגובה של 30 אלף רגל, שזה 10 ק”מ
• כוח המשיכה הוא 10 מטר בשניה, וזה גם קצב הנפילה של המטוס.
• מה שאומר שהם נפלו במשך 1000 שניות.
• 1000 שניות זה קצת יותר מרבע שעה!!!

היה להם, לכולם, 15 דקות תמימות לצאת מדעתם ולצפות למותם.אז היום, בעודי עולה לטיסה לפולין, חשבתי לי על המשפחה הנפלאה שלי, על החיבוק האחרון רגע לפני הכניסה לאוטו, על שיחת הטלפון האחרונה כדי להגיד לילה טוב לעידו, לתמר ולאורי… וגם על החיבוק הגדול שיקבל כל אחד מהם כשאחזור הביתה.