ב17.8.09 חגגה תמר את יום הולדתו השישי, בבית הוריי בחדרה. עידו, תמר ואורי מבלים שם כבר 3 ימים מלאים כולל לילות, וגם אנחנו הגענו עם עוגת שוקולד מפוארת לציון הארוע המרגש. בזמן כיבוי הנרות, קראנו לתמר לבקש משאלה, והיא ביקשה את אחת המשאלות הכי מרגשות ששמעתי מעולם: היא ביקשה שבעלה יהיה “יפה” כמו אבא שלה” ,(ולא במשמעות הפשוטה והברורה של המילה), ואני חשבתי לעצמי שזו אחת המשאלות הכי יפות ומרגשות ששמעתי מאודי. אבא שלה, הידוע בכינויו “יפה” כנראה עושה את הדברים כמו שצריך.  ילדה בת 6 יכולה לבקש את הירח, אבל היא ביקשה אותו.

לא, אני עוד לא בן 40, אבל החלטתי להתחיל את החגיגה מעט לפני הזמן.

כבר המון זמן שבא לי להתפנק עם איזה גאדג’ט חדש, ומלצמה היתה על הכוונת. יקירתי פירגנה מכל הלב ואני קניתי לי מצלמה – קנון 450D.

אך אך אך, איזה תענוג צרוף. כבר אתמול בקושי והחזקתי את עצמי. הידיעה שהיא ברמת גן דיגדגה לי באצבעות כבר משעות הצהרים, אבל כדי שלא אצטייר כילדותי מידי – התאפקתי.

הנה הגיע היום. המצלמה הגיע בבוקר ומיד הוכנסו בטריות לטעינה. בבית כבר יכולתי לבצע ניסוי כלים.

עדשה קבועה 50 מ”מ. תתרשמו לבד.

אני עצמי חובב ספורט. מאוד מאוד אוהב את ההתעסקות בספורט, את התחרות לנצח, את תחושת הניצחון ובעיקר כשהיא מגיעה אחרי מאמץ גדול. ספורט קבוצתי מדבר אלי הרבה יותר והכדורסל הוא כיום זמן מקודש עבורי. מאוד מאוד קיוותי שאצליח להחדיר בילדים את האהבה הגדולה לספורט, את הרצון לנצח (אם כי לא בכל מחיר) ואת היכולת להתאמן, להתמיד ולהשתפר תוך כדי שהם מתאמצים. יום חמישי האחרון (אתמול) היה אירוע מכונן מהבחינה הזו. לראשונה חוויתי התקדמות של אחד הילדים בתוך ענף ספורט בו הוא מתאמן.

זה כבר כמה חודשים שתמר בחוג ג’ודו. להבדיל מאחיה הגדול, עידו, היא הרבה יותר בענין, מתמידה ומשקיעה, מביעה איכפתיות רבה ובעיקר מאוד מאוד נהנת.

אתמול היא עברה מחגורה לבנה לחגורה סגולה.

חיכינו לטקס מאוד. אני באופן אישי מאוד התרגשתי. למרות שהבוקר בעבודה התחיל בצורה נוראית וגם המשך היום לא היה מאותם דברים שרוצים לזכור, כל הזמן התרוצצה בי המחשבה שאני חייב להגיע לטקס מעבר החגורה. הטקס עצמו היה אומנם אכזבה מסויימת. קצר מאוד/מידי וללא תוכן אמיתי (מה הבעיה לעשות טקס עם כמה תרגילי ג’ודו יפים? אולי לתת לילדים להציג קצת את מה שלמדו?!) אבל מה זה חשוב – הילדה פשטה את החגורה הלבנה וזכתה להחגר בחגורה סגולה. אח”כ היא גם באה להשוויץ בפני שהיא דילגה על שלב של חגורה סגולה-לבנה (וואו!!).

בחוץ עוד הספיקה אימא אחת לספר לי שתמר כל הזמן אומרת לה שהיא “לוחמת אולימפית”.

ילדה שלי – אני רק יכול לבקש ממך שלא תפסיקי לחלום (ולהתאמץ).  מי שלא חולם לא מגיע אף פעם לפיסגה.

 

ההורים שלי הם אנשים מאוד מיוחדים, ומהמון סיבות, אבל סיבה אחת מאוד מיוחדת היא היכולת שלהם לאהוב האחד את השניה, כאילו רק אתמול הם נפגשו בפעם הראשונה בחורשות האורנים של הכרמל.

אבא שלי עבר צינטור לפני שבועיים. ליוויתי אותו ואת אמא שלי באותו אחה”צ בבבית החולים אסותא בתל אביב. הפרוצדורה הניתוחית היתה פשוטה יחסית,הרדמה מקומית, טישטוש –  ותוך שעה וחצי הכל היה מאחוריו.

החלק המרגש ביותר היה לראות אותו מתעורר ומגלה שאמא שלי לידו. ההתרגשות העצומה שלו, מילות ההרגעה והאהבה שהאיש הזה, בן ה-75 הרעיף עליה ברגע שהיא נכנסה לפגוש אותו בחדר ההתאוששות היו מחזה מדהים בעייני. לאחר התאוששות קצרה לקח אותו אח בית החולים למחלקה. אנחנו הגענו מיד אחריו ועוד הספקנו למצוא אותו ממתין רגע במסדרון עד שיסיימו לסדר עבורו את החדר. איך שהוא ראה את אימי, במסדרון, הוא היה חייב לספר לה כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא מרגיש נפלא רק מעצם נוכחותה. הסתכלתי על ההורים שלי, שנשואים יותר מ-50 שנים ופשוט קינאתי בהם על היכולת לאהוב בעוצמה כזו.

אני מייחל לכך שזה יהיה מצבי ומצב חיי האהבה שלי בעוד 40 שנים (ואפילו בעוד פחות מ-40)