לאחי היקר, חיים זהבי, יש מזה שנים רבות תאטרון בשם תאטרון החצר. בתאטרון ובהפקות השונות בו שותפים גם צביקה שוורצברג ואלי דור חיים. התאטרון מעלה הצגות שונות בעיקר בנושא בטיחות בדרכים כגון ‘הכדור של אבריימי’ או ‘התנגשות חזיתית’.

בהצלחה חברים

באחד מימיי הקיץ לפני כ-3 שבועות יצאנו אורי ואני לגינה להשקות.

הזאטוט הזה לא יכול לעבור ליד צינור מים ולא להטפל אליו. מיד הוא חייב להחזיק, רק הוא ממלא את הגומות ומשקה את הפרחים וכמובן אם אפשר על הדרך גם קצת שטויות – בכלל נהדר.

הסתכלתי עליו וישר חשבתי על המצלמה.

תהנו

[View with PicLens]

סופהשבוע האחרון היה חוויה מדהימה המומלצת בחום לכל מי שתלאות היומיום הצליחו להשכיח ממנו את התחושה הנפלאה של חופש, ובעיקר לאלו שיש להם ילדים קטנים ולאחרונה לא מצאו זמן איכות אמיתי לזוגיות.

את ההפתעה, בהא הידיעה, סיפק דווקא מישהו מאוד לא צפוי – עובדיה מהסביח של עובדיה. או – אז מה היתה ההפתעה הכל כך גדולה ?? ובכן, ביום שישי האחרון החלטנו שגית ואני שנלך להסתובב קצת בת”א. באותו בוקר עוד היינו בשרתון סיטי טאוור ברמת גן, ובקושי הספקנו להכנס לת”א. הגענו לג’ולס לדירה להניח את הדברים שלנו, הכנו תיק והיינו בטוחים שהנה אנחנו יוצאים לדרך.  אבל לתל אביב חוקים משלה ובעיקר בעיות חניה משלה. פה אסור להחנות ושם מותר רק בבוקר או רק בערב. עד שכבר מצאתי כחול לבן התברר לי שב 17:00 אני חייב להזיז את האוטו כי אחרת יגררו לי אותו. בקיצור – נהיה סיוט למצוא חניה ליד ג’ולס והחלטנו שניסע לכיוון קינג ג’ורג’ ושם נסתדר.

הגענו לקינג ג’ורג’ בסביבות השעה 13:30, ובפניה ימינה לרחוב רשי אני רואה כחול לבן שכאילו חיכה רק לי. אני מבסוט עד מעל לראש, מחנה את הרכב וכדי להיות בטוח שגם אמצא את האוטו באותו המקום, נכנסתי לחנות הסמוכה על מנת לברר שאכן אינני צריך לשים תו חניה. לגברת לא היה מושג אבל היא הציע שאשאל ממול – את עובדיה מ”הסביח של עובדיה”. אני יוצא מהחנות והנה לקראתי פוסע איש יקר (בדיעבד – מסתבר שזהו עובדיה). מבלי שאומר מילה הוא מציע להזיז את הרכב שלו, העומד בחניה הסמוכה לשלי – על ‘אפור’ על מנת שאוכל להחנות במקומו, בעוד הוא יעבור להחנות על הכחול לבן, כי כתושב האזור הוא אינו זקוק לתו חניה שם.

הייתי בהלם. עד היום כל מה ששמעתי על חניה בת”א היו סיפורי זוועה והנה פתאום מגיע עובדיה וברגע אחד מעלה את קרנם של תושבי תל אביב בעיני.  בראוו.

בקיצור – לא יודע איך הסביח של עובדיה, אבל אם בא לכם ואתם באזור – כנסו ותוכלו אצלו סביח. אם לא בשביל הטעם אז סתם בגלל שהוא אחלה גבר.

טיסות מבחינתי , הפכו להיות דבר מאוד מפחיד בשנים האחרונות. התחושה הלא נעימה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי נוסכת בי חוסר ביטחון מיותר. ברוב הפעמים נאי נאלץ להפגין קור רוח, על גבול האדישות כמעט, אבל זה רק בגלל שאישתי יקירתי היא זו הניצבת מולי, והיא מחצינה את פחדיה במלוא עוצמתם. איכשהוא,מיד אני חש צורך לגונן ולשכנע שהכל בסדר.

השבוע יצא לי להרהר בטיסה 774 שנעלמה לה בדרכה מריו לפריז. באותו יום הגיעו להם הנוסעים של אותה טיסה לשדה התעופה, חלקם שמחים לקראת החופשה בפריז וחלקם מחייכים מאוזן לאוזן לאחר החופשה בריו. חלקם מבוגרים שכבר חוו חוויה או שתיים בחיים וחלקם קצת יותר צעירים, רק לא מזמן הכירו מישהו להתאהב בו או שהתחתנו לא מזמן. לאיזה זוג לבטח נולד ילד ראשון, עם כל האושר והשימחה שלבענין. וחלקם גם היו ילדים קטנים, עם התמימות המדהימה של ילד. מאושרים עד השמים מלטוס ומה שבטוח – הם לא חשבו לרגע על משהו פסימי.

הרגע ההוא

ברגע מסויים אחד הבינו כולם שמשהו מאוד לא טוב קורה. חושך מוחלט. בלאגן אינסופי צרחות וצווחות בערב רב של קולות וללא ספק, אנדרלמוסיה מוחלטת. על מנת להפנים עד כמה זה מחריד, אם לחשוב לרגע כמה זמן זה נמשך:

• המטוס טס בגובה של 30 אלף רגל, שזה 10 ק”מ
• כוח המשיכה הוא 10 מטר בשניה, וזה גם קצב הנפילה של המטוס.
• מה שאומר שהם נפלו במשך 1000 שניות.
• 1000 שניות זה קצת יותר מרבע שעה!!!

היה להם, לכולם, 15 דקות תמימות לצאת מדעתם ולצפות למותם.אז היום, בעודי עולה לטיסה לפולין, חשבתי לי על המשפחה הנפלאה שלי, על החיבוק האחרון רגע לפני הכניסה לאוטו, על שיחת הטלפון האחרונה כדי להגיד לילה טוב לעידו, לתמר ולאורי… וגם על החיבוק הגדול שיקבל כל אחד מהם כשאחזור הביתה.

בעלי היקר, זה זמן מה שאני רוצה לכתוב לך את הכתוב מטה, היה קצת לחץ של עבודה, ילדים וגם בוא נודה, לא ידעתי איך להכנס לדף העריכה..בושה.

נתחיל ב”תודה רבה” תודה על ההקשבה, האכפתיות ההתעניינות והרצון לרצות אותי, כבר הרבה זמן שאני “חופרת” לך על זה שאנחנו לא מבלים יחד, רק אנחנו. והנה הגיעה ההזדמנות וקפצת עליה, והופ אחרי שבוע מצאת את עצמך בניו יורק בכנס, ושבוע אח”כ גם אני הצטרפתי לשבוע ניו יורקי משגע.

אז אין לי מה לפרט ולספר כי חווינו את אותן חוויות ונהיננו מאוד. נשאר לי רק להגיד לך , ציפי, שאין כמוך בעולם בשבילי, אתה יחיד ומיוחד, אופטימיסט נצחי שכמוך . בזכותך, אני מאמינה, נספיק הכל. לחיי החלומות שבדרך.

אבא יקר שלי

השבוע הגשתי את מועמדותך לפרס מוסקוביץ’ על מעשיך הציוניים בששת העשורים האחרונים.

את הרעיון העלתה שגית בעקבות מודעה בעיתון שבה נתקלה באחת מאותם ימי שישי בהם אנחנו מבלים יחד.

לי מיד היה ברור שהפעם אני הולך עם זה עד הסוף. זה חייב היה לקרות בקצב שלי, ולמרות שלך נראה היה שקצב הטיפול לא תמיד מספיק מואץ, הדברים הסדרו לבסוף.

התהליך כולו היה מאוד מרגש עבורי ואיפשר לי, גם להכיר עוד כמה דברים קטנים עליך ולראות פתאום תמונה מאוד רחבה של עשיה, אבל בעיקר לתת לך את ההרגשה שאני כל כך גאה במה שעשיתי ובאיך שעשית את הדברים.

אז הנה – גם נשיקה (וירטואלית) ענקית חיבוק גדול והמון הערכה

שושו, שושו….כינוי החיבה החדש אצלנו בבית. אחרי יפה, ציפי, דריפי חנלה’ה וכו’, הגיע גם “שושו” בשורוק. אני לוקחת קרדיטים עבור כל השמות המשונים האלו, בהתחלה שרק הכרנו אני ו”יפה”, היה לא קצת קשה לצאת ממסגרת ראש הצוות המסוקס ולהשתמש באוצר המילים החדש, במשך השנים הפכו מילות החיבה פרי המצאתי, לנכס צאן ברזל בבית. כמעט כל המכרים שלנו כבר מכנים אותנו בשמות החיבה המוכרים. אומרים שזוגות נעשים דומים עם השנים, אני תמיד חשבתי שמדובר בדמיון חיצוני והנה, מגיע הקיבוצניק הרציני ועם הקול העבה וקורא לבן הקטן שלנו “שושו…” אני מודה, אני מתרגשת כמעט מכל דבר, אבל “שושו” ריגש אותי יותר מכל דבר אחר בשנה האחרונה. אוהבת אותך “יפה”. �

יש לנו בבית משחק מדהים שקנינו לפני כמה חודשים. למשחק קוראים “היער הקסום” והוא של חברת revesburger

המשחק הולך איתנו כמעט לכל מקום ובשל כך, קרה ואבד לנו עץ אחד מחלקי המשחק.

איתרנו את אתר האינטרנט של החברה, ופנינו אליהם על מנת לברר כיצד ניתן להשיג בישראל חלק זה.

במשך כחודש לא זכינו לתגובה, מה שהיה משונה בעיננו, אבל הסבלנות השתלמה לבסוף. במהלך חג החנוכה מצאנו להפתעתנו מעטפה גדולה בתיבת הדואר שלנו, ובה כל חלקי המשחק. המשלוח המיוחד הגיע ממרכז השירות של החברה באירופה ובו מכתב מנומס המודה לנו על פניתנו ובחירתנו במוצר החברה.

אז קודם כל – זה היה מאוד מפתיע ומאוד משמח. פתאום העולם מתגלה כמקום קטן ומודעות השירות הופכת את חווית השימוש שלנו, הלקוחות, לכייפית ומהנה.

אז המון המון תודה לכם האנשים ב ravensburger, הן על החלק והן על השירות המדהים.

thank you all the people in revensburger for the missing piece and for the great service!!

לפני מספר שבועות החלטנו להתארגן, קבוצה לא גדולה של חברים ומשפחות, ולצאת לטייל סופשבוע בדרום.

אחרי שבכל השבוע שלפי ירד גשם זלעפות, קיבלנו, כמו לפי הזמנה, שישי שבת עם מזג אויר אביבי, שמים נקיים מעננים ושמש זורחת.

כיוון שכולנו עם ילדים קטנים וחלקנו אף עם תינוקות, הפעם היה ברור שאנחנו ישנים במקום מסודר, עם חדרים, שירותים, מקלחת ובעיקר מוגנים מהקור המדברי. חיפשנו ומצאנו מקום, שעל הנייר (ורק על הנייר) נראה אחלה. כפר הנוקדים.

500 שקל ללילה, עבור חדר עם 4 מיטות. לא ממש מחיר מציאה ובטח בהתחשב בזה שמדובר בקרוואנים ישנים או מבנים טרומיים שכבר מזמן צריכים היו לעבור שיפוץ מהיסוד.

המקום נמצא לא רחוק מערד, על הדרך היורדת לכיוון מצדה. הגענו למקום ביום שישי לפנות ערב, אחרי טיול מדהים שעשינו בנחל פרצים. היינו כולנו מלוכלכים מגיר ובעיקר רצינו להתקלח ולהתארגן לארוחת ערב.

כנראה שהחברה בכפר הנוקדים ידעו בדיוק מה הולך לקרות, אחרת אני לא יכול להבין למה הם התעקשו לגבות מאיתנו את הכסף מיד. הגענו לחדרים להניח את הדברים וכל כמה דקות הגיעה נציגה של המקום בדרישה לשלם מיד את התשלום עבור הלילה. כל זה אחרי שבעת ההזמנה של החדרים נלקחו מאיתנו פרטי כרטיס האשראי שלנו.

החדרים שקיבלנו היו תת רמה. חדרים ישנים, מעופשים ומתוחזקים מתחת לכל ביקורת. מקלחת מתפוררת, לכלוך בכל מקום ובעיקר אמצעי חימום שלא עובד.

בגבית כסף עסקו 3 אנשים אבל איש אחזקה לתיקון המזגן לקח לנו למצוא כשעתיים.

אחרי שכל הנסיונות לא צלחו, הביאו לנו מפזר חום, שהתברר גם הוא כלא תקין.

בשעה 22:30, אחרי צעקות, צרחות ושאר ויכוחים, זכינו לחדר חלופי שהיה בהחלט סביר. מסתבר שהיו במקום חדרים חדשים יותר ומתוחזקים יותר שעלותם זהה לחלוטין.

לסיכום – שרות מתחת לכל ביקורת, מחירים יקרים וחוויה מגעילה. בכפר הנוקדים לא כדאי לכם לתכנן לינה, נסו חלופות אחרות (כמו דירות להשכרה בערד או חניון לילה לאוהלים בצמוד למצדה).

ואם אתם תמהים על מה שעשינו בשבת – אז נסענו לנו למצדה, טיפסנו עם הילדים דרך הסוללה וסיפרנו לכולם על המבצר שבנה הורדוס, על המרד היהודי וכיבוש המקום בהנהגתו של אלעזר בן יאיר, וכמובן על סיפור ההתאבדות הקולקטיבית שהיתה שם.